מאת: חגית קמין, מנכ”לית SyqeAir
במובנים רבים, מנהיגות רפואית איננה רק עניין של חדשנות או טכנולוגיה – היא בראש ובראשונה אמפתיה. מדובר ביכולת לראות את האדם שמאחורי הנתונים, להבין את הסיפור שמאחורי הטיפול.
ב-SyqeAir, אנחנו מלווים את המטופלים שלנו בכל שלב – מרגע קבלת הרישיון הרפואי, דרך תקופת ההסתגלות לטיפול ועד הליווי המתמשך. עבורי, זו איננה רק אחריות מקצועית; זו זכות אמיתית. זכות שניתנה לנו על-ידי משרד הביטחון – לטפל באנשים ששילמו את המחיר האישי והנפשי הכבד ביותר, ולספק להם כלים אמיתיים להחלמה.
בשנתיים האחרונות פגשתי מאות מטופלים מקרב כוחות הביטחון – חיילים, שוטרים ואנשי שירות שהתמודדו עם טראומות קשות, לעיתים בלתי נראות. חלקם חזרו מהחזית בעזה או בצפון, אחרים מנסים לשקם את חייהם לאחר שנים של שירות. כלפי חוץ הם נראים חזקים, מאופקים, ממושמעים – אך מתחת לפני השטח מתחוללת מלחמה אחרת: פנימית, שקטה, מתמשכת. זוהי המלחמה על שינה, על נשימה, על היכולת להרגיש שוב ביטחון בעולם.
מאז ה-7 באוקטובר, אלפי מטופלים חדשים הגיעו אלינו – חיילים, נשים במדים, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים שנפצעו בפיגועים. כולם חיים עם כאב, פיזי או נפשי, שאינו ניתן לתיאור. על פי הערכות לשנת 2024, כ-520,000 ישראלים מתמודדים כיום עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) – משבר בקנה מידה לאומי, שצפוי לעלות למשק יותר מ-19 מיליארד שקלים בשלושת העשורים הקרובים.
בעיניי, זו אינה רק אחריות עסקית של חברה רפואית – זו שליחות ציבורית. ב-SyqeAir אנחנו מחויבים להעניק הקלה רפואית מדויקת, במינימום תופעות לוואי, וללוות את המטופלים הרגישים ביותר במסע שלהם חזרה לאיזון.
פוסט-טראומה היא אתגר מורכב ועמוק. היא נוגעת לא רק לחיילים ואזרחים שחוו אירועים טראומטיים, אלא גם למשפחותיהם – לבני ובנות הזוג, לילדים, לחברים. משפחות של נפגעי טראומה חיות במתח תמידי, בחרדה שקטה, לעיתים בשתיקה. זו אינה רק בעיה רפואית – זו סוגיה חברתית, קהילתית וכלכלית.
הנתונים הכלכליים חד-משמעיים: כל אדם החי עם פוסט-טראומה עולה למשק הישראלי כ-1.8 מיליון שקלים בממוצע לאורך חייו – לא רק בשל עלויות טיפול, אלא גם בשל אובדן פרודוקטיביות ותפקוד. מדובר בנטל לאומי הדורש מדיניות ארוכת טווח, מתואמת ואחראית.
אך המשבר הוא גם מוסדי. מערכת הבריאות הציבורית מתקשה להתמודד עם הביקוש הגובר: מחסור בפסיכולוגים ופסיכיאטרים, מרכזי טיפול עמוסים, זמני המתנה ארוכים מדי. רבים נאלצים לפנות לטיפול פרטי שאינם יכולים לממן. המדינה חייבת להקים תשתית לאומית אמיתית לטיפול בטראומה – עם תקציבים ייעודיים, הכשרות מקצועיות, מרכזי טיפול אזוריים ושיתוף פעולה הדוק בין הצבא, משרד הביטחון, ביטוח לאומי ומערכת הבריאות הציבורית.
מנהיגות רפואית, בעיניי, נבחנת לא רק ביעילותה אלא גם ביכולתה לשמור על אנושיות. בשאלות הקשות שאין להן תשובה פשוטה: איך מקצים משאבים כשכולם כואבים? איך משמרים אמפתיה במערכת שמודדת הכול במספרים ורגולציות?
אני מאמינה כי מתוך הכאב והמורכבות הזו יכולה לצמוח מנהיגות חדשה – כזו המשלבת רגישות עם אחריות מערכתית, ומצליחה לגעת בפרט מבלי לאבד את הראייה הרחבה.
ישראל חייבת לשנות את האופן שבו היא מתייחסת לטראומה. זהו איננו נושא שולי; זו תשתית של החוסן הלאומי. כמו שהצבא מגן על הגוף – כך המדינה חייבת להגן על הנפש. משמעות הדבר היא הקמת מערך טראומה ממומן היטב, קיצור תהליכים בירוקרטיים, הכשרת אנשי מקצוע בכל הדרגים, והסרת חסמים שמונעים מאנשים לבקש עזרה.
כי כשאדם מוותר על המערכת, הוא לא רק מוותר על טיפול – הוא מאבד אמון.
אני כותבת את הדברים הללו לא רק כמנכ”לית חברה רפואית, אלא כמי שפוגשת מדי יום את פניהם של אלו הנושאים את פצעי המלחמה השקטה של ישראל. PTSD איננה חולשה – זו תגובה אנושית למציאות לא אנושית.
המבחן האמיתי של מנהיגות רפואית הוא לא רק לטפל – אלא לאפשר לאומה שלמה להתחיל להחלים.
היכנסו לקריאת הכתבה באנגלית
